חופש הביטוי של פוליטיקאים ברשת בתקופת בחירות – החופש להסית או האחריות הציבורית?
מאמר דעה מאת רוני פרידמן
הרשתות החברתיות פייסבוק, וטוויטר הפכו לזירת התנגחויות פוליטית. מהתקווה הגדולה של הדמוקרטיה הן הפכו לאחד האיומים הגדולים עליה, בפרט כאשר מדובר בשימוש שעושים בהן פוליטיקאים, וביתר שאת בתקופת בחירות. האקלים החברתי-פוליטי האלים מתגלם במלוא עוצמתו בחשבונות ודפים של פוליטיקאים, העושים שימוש ללא בושה בביטויי גזענות, הסתה ובריונות, ולאלה עשויה להיות השפעה מכרעת, כפי שראינו כבר בעבר.
בחירות 2015, יש טוענים, הוכרעו בשעות האחרונות של יום הבחירות. ואכן נתונים שפרסמה ועדת הבחירות המרכזית של תנועת המצביעים לפי שעות, מוכיחים מעבר לכל ספק, בשעות האחרונות חלה נהירה של מצביעים לקלפיות. מה היטה את הכף? ככל הנראה התבטאות גזענית אנטי-דמוקרטית של ראש הממשלה בנימין נתניהו לפיה "הערבים נוהרים לקלפיות" הביאה לנהירה של מצביעים דווקא ביישובי הפריפריה היהודיים, מעוזי הכוח של הליכוד. הייתה זו דוגמא כיצד התבטאות מסיתה כנגד זכותם הדמוקרטית הלגיטימית של הערבים אזרחי ישראל, שהתפשטה באופן ויראלי במרחב הווירטואלי גרפה הישג אלקטוראלי חסר תקדים.
לאור ההשפעה שיכולה להיות להתבטאויות של פוליטיקאים ברשתות החברתיות נשאלת השאלה האם יש להגביל את חופש הביטוי של פוליטיקאים במרחב הדיגיטלי בתקופת בחירות?
חופש הביטוי הוא נשמת אפה של הדמוקרטיה, לכן כל הגבלה עליו ואיזון שלו מול ערכים אחרים, צריכים להיות שקולים ומידתיים. כאשר מדובר בפוליטיקאים שהבעת עמדותיהם היא לחם חוקם, ובזמן בחירות שבו הם מנסים לשכנע את הציבור בצדקתם, הופכת סוגית הגבלת חופש הביטוי למורכבת יותר, ונשאלת השאלה האם בכלל ראוי להטיל מגבלות על חופש הביטוי של העומדים לבחירות הציבור במדינה דמוקרטית?
בטרם אפנה לדיון בשאלה זו חשוב לציין כי בישראל חופש הביטוי הוא אמנם ערך חוקתי מוגן (אם כי אינו מעוגן במפורש בחוקי היסוד) אך יש עליו מגבלות. מגבלות מסוג אחד הן על אופן הביטוי, דהיינו האם יש הפגנת אלימות, פגיעה בסדר הציבורי וכ"ו. כך למשל, על אף שמחאת יוצאי אתיופיה שהתפרצה לאחרונה יכולה להיחשב לגיטימית מבחינת התוכן (דרישה לשוויון, ביקורת על דעות קדומות בחברה, יחס מפלה מצד גופים במדינה) הרי שחסימת צירי תנועה ראשיים ושיבוש הסדר הציבורי מהווים בעיה במדינה דמוקרטית, שרשאית לאסור על אופן ביטוי של מחאה באופן כזה.
מגבלות מסוג אחר הן על תוכן הביטוי – חוקים שונים מגבילים את תוכן ההתבטאויות המותרות – למשל תכנים הפוגעים ברשות הציבור, התבטאויות שהן בגדר לשון הרע ופוגעות בשמו הטוב של אדם, וכן התבטאויות שיש בהן הסתה לגזענות.
במלים אחרות, חופש הביטוי, בישראל, כמדינה דמוקרטית אינו זכות בלתי מוגבלת, וההגבלה העיקרית עליו נובעת מפוטנציאל הפגיעה של ההתבטאויות באחרים. לאור זאת, נשאלת השאלה האם מרחב חופש הביטוי של פוליטיקאים צריך להיות "צר" יותר משל "האזרח הרגיל" בשל האחריות המוטלת על כתפיו כאישיות ציבורית המעצבת את דעת הקהל, או דווקא "רחב" יותר משל "האזרח הרגיל" בשם החופש להביע את עמדותיו שבגינן הוא שואף להיבחר, ולכן אולי יש למתוח את גבולות חופש הביטוי של פוליטיקאים בתקופת קמפיין בחירות?
לפי עמדה אחת חופש הביטוי הוא זכות כה יסודית שאין להגבילה, וכי דמוקרטיה איתנה יכולה להכיל גם אמירות גזעניות, פוגעניות, מעליבות – ובסופו של יום הציבור יכריע. לדוגמא, התבטאותו של שר החינוך המכהן פרץ בנוגע לטיפולי המרה להומוסקסואליים גררה ביקורת ציבורית חריפה מצד רבים, אך מצד שני – חל על דבריו עקרון חופש הביטוי. הוא הביע את דעתו. ועכשיו תורו של הציבור לשפוט אותו. אלא שבדבריו הוא עלול גרום נזק לקהילה שלמה. לכן השאלה הופכת מורכבת יותר כאשר הדבר נוגע לפוליטיקאי שהוא איש ציבור.
לפי עמדה אחרת, על הדמוקרטיה להתגונן מפני מי שמבקש להשתמש ברעה בחופש הביטוי על מנת לפגוע בקבוצות אחרות ולהסית. המצדדים בהגבלת חופש הביטוי טוענים שאין לאפשר בחסות חופש הביטוי גזענות והסתה משום שהן אינן יכולות לדור בכפיפה אחת עם דמוקרטיה. חופש הביטוי אינו ערך מוחלט, ובשעה שמימושו עלול לסכן את החיים או את הסדר הציבורי, צריכים להינקט צעדים תקיפים נגד העושים בו שימוש למטרה זו. לפי עמדה זו, דווקא לנבחרי ציבור, האחראים לשמירה על המשטר הדמוקרטי, יש אחריות רבה יותר למוצא פיהם כי עלולה להיות לו השפעה מרחיקת לכת יותר מאשר אזרח המגיב למשל בטוקבקים מלאי שנאה.
אני סבורה כי חופש הביטוי הוא אמנם ערך יסודי בדמוקרטיה, אך יש לאזן אותו מול ערכים אחרים, ויש להגבילו במידה ויש וודאות גבוהה לאפשרות שההתבטאות תביא לפגיעה ממשית בציבור מסוים או תוביל לאלימות. רגישות מיוחדת נדרשת לדעתי בתקופת בחירות בשל ההשלכות השליליות שיכולות להיות להתבטאויות קיצוניות על התהליכים הדמוקרטיים.
על מנת להדגים את כוחן של מלים והתבטאויות של פוליטיקאים ויכולת ההשפעה השלילית האפשרית שלהן על המציאות כדאי להיזכר בכמה התבטאויות אומללות שנתנו רוח גבית לשיח ציבורי אלים ורווי שנאה, שאף הוביל לאלימות.
דוגמא אחת היא שיח ההסתה שקדם לרצח רבין. בנימין נתניהו, שלימים יהפוך לראש הממשלה המכהן את התקופה הארוכה ביותר בתולדות מדינת ישראל, היה בין הקולות הברורים בשיח ההסתה והאלימות שקדמו ויש יאמרו הובילו לרצח יצחק רבין . קריאות בנוסח רבין "בוגד" ו"רוצח" יצאו מפיהם של אנשים שלימים ינהיגו את המדינה . המסר "רבין רוצח" חלחל, והוביל למעשה החמור ביותר בתולדות הדמוקרטיה הישראלית – רצח ראש ממשלה.
כאמור, אין זו דוגמא יחידה לנטייתו של נתניהו לא לבחול בשימוש באמירות קיצוניות כדי לבטא את עמדותיו ולהשיג את מטרותיו. על אף שיש הטוענים כי אמירתו ביום הבחירות ב- 2015 שהערבים נוהרים לקלפיות הייתה לגיטימית כדי להניע את בוחרי הליכוד להצביע עבורו וכי אמירה זו נמצאת בגדר חופש הביטוי המותר לפוליטיקאי, בוודאי בשעת בחירות מכריעות. עם זאת, אני סבורה שאי אפשר להתעלם מהנימה הגזענית של הדברים, ומכך שהיא פגעה בקבוצה שלמה של אזרחים במדינת ישראל, שנתניהו הוא בסופו של דבר גם ראש הממשלה שלהם. דווקא הוא בתור מועמד מוביל לראשות הממשלה צריך להיזהר יותר בדבריו.
התבטאויות נוספות של חברי כנסת כוונו לציבורים אחרים, שהם מיעוטים נרדפים כמו קהילת הלהט"ב. לא מזמן פרסם אחד מח"כ הדתיים בחשבון הפייסבוק שלו כי "צריך לאסור היתרי הפגנה של הקהילה הגאה בירושלים ". הערה זו לא רק שתורמת לשנאת חינם, היא גם מדגימה את ההתנגשות בין חופש הביטוי לערכים דמוקרטיים אחרים- במדינה דמוקרטית הזכות להפגין חשובה מאוד. אמירה זו של הפוליטיקאי המדובר סותרת לחלוטין את הזכות הדמוקרטית של הקהילה להפגין, ומפלה אוכלוסייה על רקע נטייתה המינית, ובכך הופכת את חברי וחברות קהילת הלהט"ב לאזרחים סוג ב' שאינם מורשים לממש את זכותם הדמוקרטית להפגין.
במקרה אחר, השרה מירי רגב תקפה את מבקשי המקלט, המכונים בפי המתנגדים להם "מסתננים" באומרה – "המסתננים הם סרטן". המתנגדים להגבלת חופש הביטוי סבורים כי מירי רגב היא דמות פוליטית, ולכן היא יכולה וחייבת להשמיע את עמדתה לגבי סוגיית הפליטים המסתננים. לפי עמדה זו, לכל אזרח יש זכות להביע דעתו לגבי סוגיית המסתננים/מבקשי המקלט, קל וחומר אם הוא דמות פוליטית המשפיעה על סדר היום הציבורי. מנגד, המצדדים בהטלת גבולות לחופש הביטוי, מצאו בדברי השרה פגיעה בכבוד האדם והסתה לבצע מעשה אלימות נגד מסתננים.
כאמור חופש הביטוי נמצא במחלוקת גם כאשר מדובר בהתבטאויות בנוגע לאדם מסוים. כך לדוגמא, במערכת הבחירות האחרונה פורסמו ידיעות על מצבו הנפשי של אחד המועמדים לראשות הממשלה. גם לאחרונה, דמות פוליטית המתמודדת לראשות ממשלה פרסמה מידע לציבור על מצבו האישי (ניהול מערכת יחסים מחוץ לנישואים) של המועמד המתחרה. המצדדים בהטלת גבולות לחופש הביטוי טוענים כי הפרסום פוגעני, ואינו לגיטימי, וכי זוהי חדירה לפרטיות באופן בוטה ופושע. המתנגדים להגבלת חופש הביטוי רואים בפרסום הדברים כדבר לגיטימי, היות, וכמימוש של זכות הציבור לדעת במי הם בוחרים. בהתנגשות בין זכות הציבור לדעת מול הזכות לפרטיות , אני סבורה שידה של האחרונה צריכה להיות בדרך כלל על העליונה, אלא אם מדובר במידע החושף התנהלות מושחתת של מועמד פוליטי.
נראה אפוא שבשיח הפוליטי בישראל התרגלנו לאפשר לפוליטיקאים להקריב ערכים של חירות וסובלנות המהווים נדבכי יסוד של הדמוקרטיה לטובת השגת יתרון אלקטוראלי . הזיכרון שלנו כציבור סלקטיבי ואת "שכר הלימוד" היקר ששילמנו על ההסתה שהובילה לרצח רבין חלקנו מעדיפים לשכוח. כאמור, כוח השפעתן של התבטאויות אלה התעצם בשל מהפכת הרשתות החברתיות. מה אם כן ניתן לעשות כדי להבטיח שיח דמוקרטי ראוי אך שאינו מגביל או עושה דה-לגיטימציה לעמדות מסוימות?
בהקשר זה יש לשים לב שלא מדובר במציאות סימטרית. בדרך כלל ההתבטאויות הקיצוניות, המבזות, הפוגעניות והגזעניות מגיעות מהצד הימני של המפה הפוליטית. לכן יש הטוענים שאי אפשר למנוע מפוליטיקאים ימניים להביע את דעתם נגד ערבים, נגד פלשתינאים, ושצריך לאפשר להם לבטא את הערכים התואמים את השקפתם הלאומית והחברתית, כי הם משקפים את המציאות כפי שהם חיים אותה, ועובדה היא שהציבור היהודי ברובו מצביע עבורם.
מנגד הטיעונים המועלים בעד הגבלת חופש הביטוי במקרים מסוימים מבוססים על התפיסה לפיה הפוליטיקאים הם בראש וראשונה בני אדם החיים בדמוקרטיה, הם אזרחים החבים חובת נאמנות למדינה ומצופה מהם לגלות אחריות ביחס למעשיהם. כניסתם למקצוע הפוליטיקה אינה הופכת אותם לאזרחים משוללי אחריות החסינים מפני ביקורת. להפך, עליהם להשתמש באופן זהיר בחופש הביטוי הניתן להם מתוקף מעמדם.
דעתי היא שיש לשרטט קווים אדומים לשיח הציבורי על מנת לשמור על הדמוקרטיה, ולהימנע מפגיעה בקבוצות מיעוט וביחידים. אולם בעידן הרשתות החברתיות נשאלת השאלה האם וכיצד ניתן להציב מגבלות ועל מי מוטלת האחריות לאכוף את ההגבלות?
היעדר רגולציה על התוכן האינטרנטי מטריד את כל העולם. אולם לדעתי האחריות אינה חלה על החברות העסקיות ועל מנהלי הפלטפורמות עצמן. מארק צוקרברג, מייסד ובעלי פייסבוק, ג'ק דורסי מנכל טוויטר, לארי פייג' וסרגיי ברין מייסדי ובעלי גוגל, לא עליהם צריך להשתית כללי אתיקה בסוגיות של חופש הביטוי. הם בעלי המניות, לא ניתן לצפות מהם שהם יהיו אלה שינסחו את חוקי הדיבור והביטוי. הם הניחו את התשתית הטכנולוגית ועל אף שנעשים מאמצים להפחית את התוכן הפוגעני ברשתות, הם לא באמת מסוגלים להתמודד עם תופעות הלוואי- חופש השיסוי והביזוי.
המנהיגים הפוליטיים הם שנושאים באחריות על האופן שבו נכתבים ומופצים דברים המשפיעים על המציאות החברתית. מנהיג צריך להוות דוגמא אישית לאזרחי המדינה. מנהיגות אחראית כפי שאני רואה אותה היא מנהיגות מוסרית. היא חבה את קיומה לדמוקרטיה ואל לה לאפשר את קעקוע הדמוקרטיה בשם חופש השיסוי וכביכול זכות הציבור לדעת.
אני סבורה שאנו צריכים להתחיל לחשוב בישראל במונחים של אתיקה והצבת גבולות לחופש הביטוי . ברור לחלוטין כי קיים חשש מפני הטלת מגבלות גורפות על חופש הביטוי. חירות הביטוי היא נשמת אפה של הדמוקרטיה. ואין לנו שום רצון לחזור במנהרת הזמן לתקופות חשוכות ולחיות במשטר טוטליטרי.
ניתן לחשוב על פתרונות ישימים למה מותר ומה אסור בכללי השיח הפוליטי, להציב כללים ברורים ונוקשים כלפי אלה הבוחרים להתבטא באופן הפוגע בזולת, כך שבסופו של דבר הם ימצאו את עצמם מחוץ למשחק הפוליטי. יש לשקול הסדרה של כללי התנהגות ברשת במסגרת אמנה וולונטרית לניהול השיח ברשת מצד השחקנים הפוליטיים.
ייתכן וקביעת קווים מנחים לתעמולה ברשת תפעיל את האיזון הנדרש בין חופש הביטוי לבין טוהר הבחירות, והשמירה על השוויון. אולם בהינתן המציאות הפוליטית המקוטבת בישראל יתכן כי יהיה צורך להקשיח עמדות, ולעבור לפסים חוקיים פורמליים כולל סמכויות אכיפה וסנקציות. יתכן כי נדרש שינוי בחוקי התעמולה על מנת להגדיר במפורש מהי תעמולה מסיתה, ומהי תעמולה אסורה. יתכן שרק תחת איום של מערכה משפטית בלתי מתפשרת, השחקנים המתסיסים יצטננו ויתיישרו.
אנו בישראל חווינו על בשרנו את העובדה שחופש הביטוי בכלל, וביתר שאת בזירת הרשתות החברתיות, עלול לפעול כחרב פיפיות. לכן נדרש למצוא איזון בין חירות הביטוי לבין הערכים המתחרים בה ויפה שעה אחת קודם. כל אחד ואחת מאיתנו, ובראש ובראשונה מנהיגינו, צריכים להפנים כי חופש הביטוי הינו בגדר זכות יסוד, אך שימוש בלתי מבוקר בו וחירות חסרת גבולות יגלשו לאנרכיה ולביטול הדמוקרטיה.
מאמר דעה נכתב במסגרת הקורס "תקשורת דמוקרטיה וחופש הביטוי"
תואר שני M.A בתקשורת פוליטית מאוניברסיטת תל אביב.
